אין לי עץ תאנה וגם לא שדה חיטה,
מה בכל זאת ביני ובין הבאת הביכורים?
מצוות הבאת הביכורים נכתבה בחומש דברים:
"ראשית ביכורי אדמתך תביא בית… אלוקיך".
בזמן המקדש היו מביאים את ביכורי התבואה והפירות לכהן,
כהכרת טובה והוקרת תודה על כל השפע שאלוקים העניק לנו.
בימינו לא נוהגת מצוות הביכורים כהלכתה, משום שהמקדש לא קיים. אך כדאי להתבונן בסדר ובאופן הבאת הביכורים בעבר, ולהפיק מכך מהי צורת הנתינה הראויה, הנוגעת לנו לענין נתינת צדקה ותרומות.
חכמינו מתארים כיצד קישט האדם את הסל שבו הביא פירות הביכורים. העניים היו מביאים את ביכוריהם בסלי נצרים, והעשירים בכלי זהב וכסף. את הסלים היו מקשטים ומעטרים כל אחד כפי יכולתו, כדי להראות את השמחה וחיבוב המצווה. את הסלים היו נושאים על הכתף או מניחים על שור שקרניו מצופות בזהב, וכך היו עולים לירושלים בקולות שירה וזמרה, בשמחה ובצהלה, בליווי ניגוני חליל.
בימינו, כשאנו נותנים צדקה משלנו, נוכל לראות כמה סגנונות התנהגות של אנשים התורמים מהונם למען נזקקים: יש כאלו המפרישים מעשר מדויק מכספם ותו לא, מדקדקים שלא תהא פרוטה יותר מהנדרש, וכמובן מקפידים על החזרי המס עם קבלה מוכרת…
וישנם אחרים, אשר מחפשים בכל זמ הזדמנות לתת עוד ועוד. גם כאשר אין הם משופעים בממון, הם משתדלים עד קצה גבול יכולתם לתת בשמחה ובצורה מכובדת. כאשר פונים אליהם בבקשת תרומה או במגבית מיוחדת לצרכי רווחת העניים, הם מיד נרתמים לעניין ומחפשים כיצד יוכלו להועיל ולתרום. מידת הנתינה לא נמדדת רק בגובה סכום התרומה ביחס להכנסות התורם, אלא גם באופן בו נתן את ממונו, ובעיקר- את ליבו!
הבה ניתן מתת מכובדת בשמחה מכל הלב, ונזכה להיות תמיד מאלו שנותנים לזולתם!