הצעקה של המלכה

מאז כתה א' נחשבה שיר תמיד למלכת הכיתה, היא היתה השליטה הבלתי מעורערת, זאת שמחליטה מה הצבעים השולטים, אלו בגדים מלבישים, את מי מקרבים ואת מי מנדים, לפעמים היו לה גם סגניות מתחלפות, שהיא מינתה בעצמה.
ואז הגיעה הקורונה…
חודשים של בידוד וסגרים, של שיחות זום ומפגשים טלפוניים שינו את המעמד שלה, פתאום היא כבר לא היתה המלכה, היא הפכה לאחת בין כולם ואפילו פחות מזה…

מבחוץ אי אפשר היה לראות כלום, כמו תמיד היא היתה מוקפת בחברות, אבל משהו בה בפנים נשבר, היא הרגישה את חוסר ההערכה של החברות, הזלזול המופגן ובעיקר חוסר הרלוונטיות וזה שבר אותה, במקום להתייעץ, היא הפכה לשקועה בעצמה, נכנסה לדכאון עמוק והתחילה לקחת תרופות שונות, עד שהיא הגיעה אלינו…

אחת מהנציגות שלנו פנתה אליה והציעה לה להשתתף בקורס איפור ותסרוקות, בשלב ראשון היא הגיבה בחוסר היענות מוחלט, היא הסכימה שישימו את הטלפון לידה והיא תקשיב… לשיעור השני היא כבר הגיעה בעצמה אחרי קצת לחצים וכך לאט לאט היא השתחררה והתחילה להיות פעילה יותר, אנרגטית יותר והרגשנו שזה מתחיל לעבוד.
כיום שיר חזרה לבית הספר, עם הרבה יותר ניסיון חיים והבנה ובעיקר עם הרבה כח, כשהיא יודעת שיש אנשים שמאמינים בה ומחכים להצלחה שלה.

אם גם אתם מזהים תופעת בדידות בבית, בבית הספר או בשכונה, טפלו בזה, אל תתנו לזה לשקוע, תנו להם כח לפני שיהיה מאוחר מדי!

דילוג לתוכן