כשנכנסתי השבוע לחדרה של המזכירה אסתי, באחד החדרים הפנימיים והפשוטים שבמשרדי עמותת חסדי יוסף, לא יכולתי להסתיר את התרגשותי. דמעות עלו בעיני כשראיתי את הבחורות הנפלאות, בעלות תסמונת דאון, כשהן יושבות בחדר הצפוף ועובדות ללא הפסקה. אחת מהן, נעמי, ספרה מעטפות במרץ. "ארבעים ושמונה!" היא הכריזה בפני חברותיה בסיפוק, והמשיכה לשלוף את פס הדבק, להצמיד ולהכניס לקופסה המתאימה.
"נעמי", אני פונה אליה, "למה את כאן?"
נעמי משיבה מיד: "אני רוצה לעשות חסד!"
שוש מקפלת את טפסי הקבלות, ומניחה בערימה נפרדת.
מנוחי מכניסה את הטפסים למעטפות, ומכניסה בתוכן מכתבי תודה לתורמים.
נעמי מדביקה את המעטפות.
אודליה ממיינת…
העבודה בימי מגבית החגים רבה מאד. מצד אחד- פניות רבות מספור של נתמכים, פניות חדשות של נזקקים שנוספות כל הזמן לרשימות הארוכות, בירורים טלפוניים לגבי מועדי קבלת תווי הקניה. ומצד שני- טיפול בפניות התורמים, הנפקת קבלות ושליחתן בדואר רגיל או אלקטרוני לפי רצון התורם, קבלת שמות לתפילה ולברכה…. המשרדים שוקקים חיים והדלתות נפתחות ונסגרות כל העת. ובתוך כל ההמולה יושבות להן המתנדבות "המיוחדות" ביותר, ועובדות במשך שעות ארוכות למען העמותה. כמה נתינה הדדית יש במעשה! כמה עצומה תחושת הסיפוק של הבנות מעזרתן החשובה והמיוחדת! וכמה עצום הוא הסיפוק שלנו, שזכינו לעזור ולהיעזר במתנדבות מתוקות שכאלו.