הוא הגיע שקט.
לקח צלחת, התיישב בפינה.
שבועות לא החליף מילה עם אף אחד.
ואז, ביום שלישי האחרון, משהו השתנה.
כשאחד המתנדבים הגיש לו את המנה שלו ואמר בחיוך: "אנחנו באמת שמחים שאתה פה",
הוא פתאום ענה: "גם אני שמח."
זו הייתה פתיחה.
מאותו רגע- הוא התחיל לדבר. לאט. מעט. אבל לדבר.
עבורו, ועבור רבים אחרים, זו היציאה מהבדידות. זו הסיבה לקום בבוקר, להתלבש, לצאת מהבית ולשבת סביב שולחן עם עוד בני אדם.
אנחנו אולי מגישים מרק ותבשיל, אבל המרכיב הכי חשוב במנה הוא הקשר האנושי.
גם השבוע, נמשיך לפתוח שולחנות. ולבבות.