יעל חלמה על בית. בית רגיל, סתם בית. היא לא חלמה על חדר פרטי עם רהיטים יפים ומצעים ממותגים, עם תאורה רכה ובובות ניו יורק יוקרתיות. ממש לא. יעל חלמה על בית רגיל לגמרי, עם מדפים פשוטים ומשחקים שהחלקים שלהם אולי נאבדו. היא חלמה על ארון ישן, חום או לבן, שבתוכו עומדות ערימות מקופלות של חולצות, ובמגירה יש גרביים וכל מה שצריך. יעל חלמה בעיקר על הריח. ריח של כביסה ריחנית שעדיין לא הורידו מהחבל, וריח של מרק אפונה טעים כזה, שנשפך מהבית החוצה ומתפשט בחדר המדרגות בכל פעם שפותחים את הדלת. נכון שזה סתם בית, רגיל לגמרי? כזה בית יעל רוצה.
בשנה שעברה, כשיעל היתה חוזרת הביתה מהצהרון, היא היתה פותחת את הדלת של הבית ושום ריח טעים של מרק לא היה נשפך מהבית. גם לא ריח של קציצות ואפילו לא של אורז. וגם בארון, שאין לו בכלל דלתות, לא עמדו שום ערימות מקופלות. בבית עמד ריח אחד קבוע שלא זז מאז שיעל נולדה. ריח לא של משהו, ריח מהקירות ומהגג. ריח של שום דבר ושל כלום. יעלי היתה אוכלת בצהרון וגומרת את כל המנה בחמגשית, ובכל זאת כשהיא חזרה הביתה היא היתה רעבה. אם דניאל או משה היו בבית הם היו מביאים לה משהו טוב- ופלים, עוגיה. אבל הרבה פעמים הם הלכו לרחוב, ואז היא חיפשה אולי נשאר במקרר משהו מהאוכל שאבא הביא לשבת?
אבל השנה יעל כבר לא מחפשת במקרר, והיא בכלל לא מבקשת דברים ממשה ומדניאל. השנה יעל הולכת ישר למועדונית תלתל! ושם יש לה בית. במועדונית תלתל יש כל יום ארוחה חמה וטעימה, וכשכל הילדים אוכלים נהיה ריח נורא חזק של אוכל, ממש כמו שהיא אוהבת. אחרי שמנקים עושים הרבה פעילויות כיפיות, משחקים ויצירות, וכולם, גם המדריכה, יודעים שהיא ממש ציירת! אז נכון שאין לה שם חדר פרטי ומצעים עם הלו קיטי, אבל זה ממש בית כמו שהיא אוהבת!